אחרי הרבה חודשים וכבר 2012

חוזרים לשיבא

חוזרים אומר קול בתוכי, הד עונה מוכר, מאד מוכר.

ספסלת חיקוי עור שחור, ובין לבין אנשים מכונסים לתוך ליבם מצליבים מבטים מביעי עצב ריק.

תקווה וריק, כך אני חווה את נביבות המבט.

סופרים אוויר כמו כלום.

הקירות סביב, חצי שמן רחיץ, לא נקי, קצת מסויד במשהו שהתכוון להיות לבן והתחרט ואחר כך תפס מחסה בין כתמים של צהבהבות זמן.

הזמן כאן נושא תוכן אחר מדקות ושעות, הזמן לא חשוב, מה שמשנה היא כיול תקווה למקום הרצוי.

בתוכי כל הזמן קול מדבר אל עצמו, גם הוא נשאר תלוי באוויר מנסה לברר מה זה לברך על המצוי.

כל הזמן אנו עסוקים ברצוי והמצוי שוכח עצמו בין קוצים.

כמו הזר של ההוא שנולד בזמן זה, כך אומרים וחבש הזר על ראשו וסבל.

התוצאות טובות.

הרופא מרוצה, הוא מרוצה אני מרוצה.

מרוצות רבה נשפכת בינינו דבק טוב לעכשיו, אני מחייכת בשביעות מרובה והמבט מקבל משמעות של עידוד ושמחה והעולם נצבע בצבעים טובים ממש.

הס' הגדול קצת הירפה אחיזה.

ןעכשיו תפילה לברכה:

שנניח לפחדים להיחבא במקומם הטבעי בארץ צללים מאחורי סורג ובריח וקרני אור ירננו שבילים חדשים וישנים.

עוד חצי שנה... עוד שנה...

יהיה בירור הרפיה.

בינתיים הכל טוב.

המשך טיפול סיום II

הלילה אנו נוסעים הביתה, תמה התקופה בה הסביבה פלשה לתוכי, אמרתי פעמים רבות שאני עקורה מקרקע מזון ידועה, משעמם לחזור על אותו משפט שוב ושוב.
אני מרפה אחיזה, ניסיון מעניין.
להיות מרחוק, מרחוק ולא להתערב במעשים.
קשה אני אומרת, קשה.
עוד שלב במסע המשותף שלי ושלו הגיע לסיום, חוזרים לשיגרה האחרת.
לבריאות (שתהיה)
אם יש משהו שאני חייבת להדגיש זו העובדה שבמשך חודשיים שהינו בחדר מלון קטן, היינו יחד רוב היום והיה עונג. היה עונג, ואהבתי אליו נוספה ונוספה.
גם בלי מין אפשר, למרות שהאביב צועק ומזין הורמונים (גם של זקנים)
יש חיים אחרים גם כן.

המשך טיפול - סיום I

יום אחרון
אני נפרדת ממקום.
לא שואלת מה יהיה אם...
אנו לא שואלים כלום.
מקבלים הוראות כילדים טפשים, חושבים על סיום ודי.

המשך טיפול - פגישת סיכום עם הדוקטור

אנו מחכים לדבר עם הדוקטור לשיחת סיכום.
מחכים.

הוא מלטף אותי.
(יקר-לי)
אני רוצה לַנֶצַח.

(אחרי שכתבתי שמתי לב שלַנֶצַח זה גם לְנַצֵּחַ)

המשך טיפול - וברקע אסון ביפן

שבוע אחרון של הקרנות היום מחר ומחרתיים ואחר כך אולי בשמים יחליטו שלא נחזור לכאן יותר, ואז נזכור זאת כאפיזודה, של מאד ביחד.
אני די דבוקה לכיסא במקום הזה, לא הולכת לשום מקום, מפחדת קצת מלהביט ימינה ושמאלה.
אני אומרת לעצמי שכל תרחיש אפשרי, עצמי לא תמיד מקשיב, הקשבה דורשת פינה נקיה מרעש, הרעשים מרובים. בימים אלו העולם והאדמה בפרט חורקת, רועדדת, אסון רודף אסון.

צילום AP

הים לא נשאר רק טורקיז ושקט אלא מחפש לו שיאים חדשים להפתיע בהם.

המשך טיפול - אני ותל השומר

כשהחנינו את המכונית והבטתי סביבי, עלתה לפני מחשבה -
על אותו בית חולים שהייתי באה אליו בחרדת ריפוי וחיפוש אחר החלמה לגפיי, בילדותי, נותחתי כאן 4 פעמים.
היום אני כאן שוב, ומתבוננת מבחוץ לפתע האור מחזיר לי פיסה של פעם, אור של פעם, אז הייתי מלוּוָה היום אני מְלַוָוה. והשמש אותה שמש, אדמת החמרה אותה אדמה שמבצבצת סביב המבנים הגדולים החדשים, אז היתה נטועה ועליה ביתנים בודדים.
ביתן 25, זהו תל השומר עבורי.
אחרי כמה שנים בביתן הזה מתה אמא לאחר שהמקום היה לאושפיז.

מעגלים נפתחים ונסגרים, אלוהים אל תסגור לי את המעגל הזה בבקשה (אוסיף בבקשה למילוי שלם של התחינה).

המשך טיפול - ניגון על פחדים אישיים

אחות יוצאת מהדלתות ה'נפתחות-נסגרות' ושואלת אותי אם אני מחכה לטיפול?
אני???
עונה "לא" צועק וגדול, ומזדעדעת מאד מהרעיון שגם אני יכולה להיות 'המחכה', במכון ההקרנות.
טפו טפו טפו
בטן הירגעי, את לא הולכת לְפַתֵּחַ כלום.


אחר כך,
אני שקועה באיכסה של הכל ומנסה לצוף.
היום זה יומם של אנשי המאדים, עם החישוקים על הראש.
החרדים טומנים ראשם בספרים.
אלוהים הצילו, האם יעזור להתפלל?
אחרים שוב אורגים מבטים למטווה נעלם
או תולים אותם על וו שקוף, האם יחזרו לאסוף אותם?
לא שואלת, לא עונה, לא מחפשת תשובות, הכל מתפוצץ בי!

המשך טיפול - בבית קפה בבוקר

בבוקר אני בבית קפה ברחוב יהודה המכבי.
חודש חדש, ועוד זמן מה בארץ.
השמש זורחת השמים כחולים, מנסה לחוות הנאה בלי מחשבה נוספת.
הקלישאות מהלכות על מדרכות אפורות, תינוקות וורודים ותכולים.
האנשים ברחוב הזה מנסים לפלח את האנונימיות בהילוך מתריס ומסכה.
בערב שוב בתל השומר, יחי המעברים הקיצוניים של החיים, שם הפרופורציות חוגגות אמת, ושוחקות את הפנים עד דק טוחנות הייתי אומרת.

המשך טיפול - אנשים שונים מסביב

הדתיים החרדים יושבים מולי, אבא מלווה בן חולה, הצער יושב מעליהם כהילה, עיניהם כל הזמן בספר, בהחלט לא בוהים סביב כרוב האנשים.
הטלביזיה מספרת שידורים, מלווה את מצב הציפיה, מצב הרוח שלו ושלי לא משופר.
אני שואלת לשלומו והוא עונה:  "חלש" ולא יסף.
ליבי אליך יקר-לי באמת.
והימים נערמים אחד על השני.
והקרינות עומסות מוות לתאים הרעים ומנסה להפחית טוב מרע רע מטוב, אני מנסה לחייך.
בעיקר לחייך מבעד לשיניים חורקות וקפוצות.
מגייסת את סנטנה לעזרתי, מצב רוח בגובה מתחת לספסל, כואב לי בחלק האחורי של הלב הקדמי.

מאחר והתאריך הוא תאריך, חודש לטיפולים, חודש לגלות מהבית בגולה ושהייה בבית מלון, בחדר אחד, כאשר גם הצמצום הזה הופך להיות בית, בית זה משהו שהלב מגבש אותו אני מסבירה לעצמי בית הוא מה שאדם מחליט עליו והרגשות עושים השלמה, הראש מחליט הלב מתפקד וצצה תיאוריה חדשה, לפעמים גם הפוך.

המשך טיפול - חיפש אחר שחרור

אני בודקת את יציאת המילים מתוכי, את מהות הסתימה החוסמת, אני מודדת מידת עצב שיכול למלא התאים.
האם אפשר לכמת אותו כמו "גליסון".
מידת גודש פנימית?
מידת ההתפשטות כגלי נהר עכור?
המחשבה הזו גורמת לי לרצות לצעוק הברות.
כאלו שבוודאי ארצה למחוק במטלית, ככתב גיר על הלוח.
מי יאות לאשר שצדקתי?
קוראת למי שממעל: זרוק מעט עפר וסיים!
חיי נמדדים עכשיו מלמעלה , אני יכולה לחוש זאת, ואני אבקש שלא יוסיפו לי יום מיותר. רוב הימים מרגישים לי מיותרים.
אפשר לקבל שחרור?

המשך טיפול - עוד

עוד יום
עוד ערב
ויהי בוקר
מעט אנשים
מתחלפים
נוספים.

המשך טיפול - עוד יום, או עוד ערב

עוד יום או ערב בין האנשים שמצפים, אישה שפניה נפגעו, מפחידה אותי.
אנשים סביב דוממים, האוויר מתלכד במרכז החדר, יוצר מדורה רוחשת, למרות החימום יש תחושת קור.
אני מרגישה צורך עמוק לברוח אך הוא מחזיק בידי.

המשך טיפול - יומולדת

חלק מיומולדת אני עושה לו בליבי במכון, כן אפשר, אני אומרת בזכות המקום הזה תהיינה ימי הולדת רבים.
הוא, נעשה לו מצב רוח קשה אחרי שיחה עם מי שמצבו קשה עם גליסון נמוך משלו,

החרדות תפחו ועלו ומילאו את ליבו וראשו ואני מרגיעה סידרתית מפוגגת הכל.

המשך טיפול - אנשי מאדים

היום במכון יושבים 'אנשי-מאדים', כשרואים אותם משמעות החיים משתנה.
קרחת כאן פירושה כימו. יושבים עם מבט תקוע באופק ריק עם ציפיות כלות ליום מחר בריבוע.
הרעל צבע אותם בשחור בהיר כזה.
סביב ראשם טבעת מתכת המחוזקת על ראשם עם ברגים.
אוי!
היום מכלה עצמו והלילה מטביע חותמו ואני שואלת עצמי ומטילה כידון לעבר ובי מטרה לא ידועה ומקווה שיחטיא וישוב בי השקט לשכון בין אוזניי ועיניי יעגנו בשדות מנוחה.

המשך טיפול - מתגעגעת לימים אחרים

אני מתגעגעת לימים בהם היא ראשי נטול כל דאגה.
נטול וחולם רק על עינוגים, שטה בסירה המנתבת עצמה ללא נתיב ברור, ככה להיכן שמושך זרם.
והיום אני חשופה בצריח של פחד, נעה בפרוזדורי בתי חולים.

המשך טיפול - דאגות, חברות רעות

ויהי ערב ואנו במכון, אנשים שבעי יום.
הדאגות הפכו חברותיי הנאמנות ביותר בין תמר שליבה זקוק לאיחוי לבין הקורה כאן.
אישה מבוגרת על כיסא גלגלים.
שוב אותה מחשבה למבוגרים מותר למות יש לשמור על הצעירים ואנו מבוגרים יש לומר.
הלב מחסיר פעימה ומתכווץ וכואב.
וחוזרת למצב המחכים ומחכים הוא נכנס לטפול ואני מחכה.
חשבתי שמחשבותי זקוקות לסטריליזציה מסוימת, לניטרול.

המשך טיפול - עייפתי

6/02
ושוב במכון ומחכים, נרדמתי לשניה וחלמתי שאני ארכיב עריסה לתמר עוד מעט אסע לראותה ואנ מתגעגעת לריחה הענוג.
את מבטי האנשים כאן אפשר לתלות ככבסים על חבל אוחז קצות פסימיות ואופטימיות, מתנועעים ברוח לכאן ולכאן.
כבדו ריסיי כבדו ידיי.

המשך טיפול - לידה

היום בשעה 10 בערב נכנסנו לחדר לידה בת יקרה, אני וחברתי הטובה שהצטרפה.
מחברים את גליה למוניטר היא שוכבת עייפה, מאד מרוגשת, מאד נפחדת, מאד.
גם אני מותשת מיום ארוך וגדוש ציפיה ועוד לילה ארוך לפנינו.
צלילי לב העוברית מציפים את חדר הלידה בקולות חיים, גליה שמה מוסיקה ובין לבין ריצות לשירותים מתנועעת בגלי ריקוד. אנחנו שתינו בחדר ובינינו שלווה שלא ידענו מעולם. לידה ראשונה של ילדה, ציר אחד גדול מכניע את החיוך ואת הרצון לטבע לנהל את עצמו. אפידורל ופיטוצין מתחרים על וורידיה של ילדה אהובה והלידה לפניה. אני בוכה בתוכי מאימה והתרגשות ומפגינה חיוך תומך ואוהב.
אוי ילדה אהובה.

ובשעה 07:30 בבוקר של יום רביעי השני לשני אלפיים אחת עשרה נולדה לה תינוקת יפה וענוגה וכך מתחילים חייה של נכדה אהובה.

המשך טיפול - תוך כדי ציפיה ללידה

כפי שארנה חברתי כאן אומרת, בבואנו למכון - היום מתחלק ללפני ואחרי. לפני הגעה למכון עושים כך וכך ואחרי כך ואחרת ואם בכלל, ומנסים לשחק ב'חיים כרגיל', ורק בכמוס ביותר יודעים שאין 'כרגיל' יותר.
למשוואה הזו נכנס עוד נעלם לחלוקה או להעלאה בריבוע - הלידה לה אנו מצפים.
משהו מוגבל זמן אך חמקמק בחוסר הידיעה.
במכון אני מזהה פני החולים ופני המלווים, חלקם עגולים חלקם מוארכים. הסבל חידד הכל גם מהעיניים יוצא מבט זוויתי דוקר.
כשעיניים פוגשות עיניים לעיתים נרקם חיוך שמהר מאוד מתפוגג ומיד אישוני סבל משתלטים.

ובעניין אחר - ילדתי המעוגלת לחלוטין, עם בטן הנראית כמוכנה לחלוטין, בשלה ותינוקת המפלסת דרכה לתעלת הלידה, אני נעה בין חיים חדשים נוצרים לבין חיים המנסים להאחז בחיים שחומקים.

הניסיון הזה הוא ממני והלאה אני חווה אותו ולא ממש מבינה אותו. כמו סופגת אותו לתוכי ויום אחד שיבוא אני אחזור לשם ואבין ואחכים. בינתיים אני נטחנת כמו בין שתי אבני ריחיים גדולות גדולות.

אני מרגישה צורך לצייר עיגול סביבי להיות חוני לקרוא לשמים לשנות גזירה ולא לצאת מעיגול עד כלות!
בפי מתמלמל משהו שמתמלמל בין לשון ושפתיים של כל היושבים בחדר המתנה של מכון רדיותרפיה בתל השומר.
העור לא עוצר את קרני המאיצים השפתיים ממשיכות לפלוט תפילה הנישאת על גלי מוח עייף.