חוזרים לשיבא
חוזרים אומר קול בתוכי, הד עונה מוכר, מאד מוכר.
ספסלת חיקוי עור שחור, ובין לבין אנשים מכונסים לתוך ליבם מצליבים מבטים מביעי עצב ריק.
תקווה וריק, כך אני חווה את נביבות המבט.
סופרים אוויר כמו כלום.
הקירות סביב, חצי שמן רחיץ, לא נקי, קצת מסויד במשהו שהתכוון להיות לבן והתחרט ואחר כך תפס מחסה בין כתמים של צהבהבות זמן.
הזמן כאן נושא תוכן אחר מדקות ושעות, הזמן לא חשוב, מה שמשנה היא כיול תקווה למקום הרצוי.
בתוכי כל הזמן קול מדבר אל עצמו, גם הוא
נשאר תלוי באוויר מנסה לברר מה זה לברך על המצוי.
כל הזמן אנו עסוקים ברצוי והמצוי שוכח
עצמו בין קוצים.
כמו הזר של ההוא שנולד בזמן זה, כך
אומרים וחבש הזר על ראשו וסבל.
התוצאות טובות.
הרופא מרוצה, הוא מרוצה אני מרוצה.
הס' הגדול קצת הירפה אחיזה.
ןעכשיו תפילה לברכה:
שנניח לפחדים להיחבא במקומם הטבעי בארץ צללים מאחורי סורג ובריח וקרני אור ירננו שבילים חדשים וישנים.
עוד חצי שנה... עוד שנה...
יהיה בירור הרפיה.
בינתיים הכל טוב.
ג'ודי היקרה, מקווה שבן זוגך מרגיש יותר טוב, ומצבו משתפר. בלוג עצוב ומרגש. כל הכבוד על היכולת התמודדות. אני יודעת שזה אישי, אבל אם תספרי קצת יותר על תהליכי הטיפול עצמם זה יכול לעזור להרבה אנשים. כל טוב!
השבמחק