וחזרנו להיות בסופו של מסדרון אלא ש... באנו מצידו השני ועכשיו אני במצב החיכיון הידוע רק לצרכני בתי החולים.
כאשר הזמן מאבד ממשמעותו הרגילה וכמו חרג מהעולם, וכך אנו עם עכוזים על כורסאות רגליים על אריחי הקרמיקה, נקיה תמיד. זמן - היכן אתה מסתתר האם אתה לנו או לצרינו?
קוראים בשמו, טיפול ראשון אני מתרגשת, פעם ראשונה שקרני רעל מרפאות יחדרו לגופו.
גוף מתוק שידע אותי כל כך הרבה ועכשיו לצידי כמושא אהבה קצת רוחק קצת לא יודעת מה, שישאר בחמימותו, למדתי להסתפק בכך.
והיום זה הכל, השלם עבורי.
חזרה לנו אף מידת אינטימיות אולי בשל אותו חדר קטן בו אנו שוהים ואולי מאחר וכל מעשינו טווים אחד בשני ומתואמים אחד עם השני.
שוב אני מציינת לעצמי שאני לא בוכה.
אני מסתכלת סביבי ורואה את כל החולים ומלוויהם וחובת על כל עולם כזה אחד יחידני שלפתע יום אחד פגש בתוכו סרטן ששיבש את עולמו ואת חיי סובביו.
החיים משתנים גם אם כופים עליהם שיגרה, כלום כבר לא יהיה כפי שהיה.
יש משהו במבט האנשים סביבי שאני מכנה כמבט מחפש, האם מחפשים בריאות בהיכל הקרינה והמוות?
אני יכולה להקשיב ולשמוע ממלמלים לעצמם, עיניים נטועות באוויר הרחוק, מבט מצפה לטוב מצופה ברע או לדיוק בכואב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה