ציפיה בפרוזדור - שיבא (תל השומר, או תל ליטווינסקי לזקנים ביותר)

למרות שהגענו מצידו השני של המקום הזה, עדיין אנו באותו קצה מסדרון ארוך, שיש בו מן התחושה החד סיטרית.

אנו במצב צבירה של מחכים, כמו אלו אשר עיניהם נשואות לסימן כלשהו של תקווה ודלת נפתחת וְהֲכָלָה.
מצב זה של חיכיון ידוע רק לצרכני בתי חולים, שם הזמן מאבד ממשמעותו הרגילה, וכמו חורג מכל פירוש של אנשים החיים מחוץ לכתליו של מוסד זה. מאידך זמן שעובר אינו חוזר! אמנם קלישאה זו נכונה לכל יצור אנוש, אך כאן הזמן מוגבל איכשהו, ומוגבלותו מורגשת טיפה יותר, בהיותנו מוקפים בכאלו הנראים שכיבים...
וכך כל היושבים כאן, מחכים שזמנם יגיע ואי לכך דוחקים בזמן ונוהגים בו ברשלנות ובזבוז.

לאחר שמילאנו את כוס החיכיון, הגיע זמנו שלו ודלתות הזכוכית בלעו אותו, ואני יודעת שגופו המתוק מרוסס בקרני רעל, ומוזר להתפלל שרעל יהרוג את המזיקים ולא יפגע בטובים. 
ובינינו אני יכולה להצהיר בשבח חזרת האינטימיות למרות כל הצרות הרוחשות.
אני לא בוכה.
אני מסתכלת סביבי ורואה את כל החולים ומלוויהם.
אדם שפגש אותו סרטן ומה זה עשה לו ולסובביו, חייו לא חוזרים לנקודה קודמת לאחר שהיה באזור סרטן.

הרבה מחשבה אני משקיעה בענין מה סיכוי חיינו להשתנות לאחר מה שעוברים היום?
אין לי תשובה.
ועתה אני בין האנשים כאן בלובי הסרטן, בין אלו הממלמלים לעצמם לעתים, אשר מבטם קלוע באוויר במרחק, כמו תרות לאופק חדש, משהו כמעט לא קיים.
הרבה ציפיה לרע יש כאן למצפה לטוב.