בימים שהייתי בישראל בקופת חולים מילאו ליקיר-לי טופס שבו ידחפו אותו לקבוצה של חולים במחלות מסוכנות (או ממושכות) ככה אדם מוצא עצמו מקוטלג ועליו נשפכת כותרת ממסגרת, ומה שנותר לחשוב על משהו שיעזור בכדי שמחשבותיי לא ישארו מפוחדות באוויר.
כן אותה מחלה חשוכה, חשוכה מחשיכה חיים. לחלוטין.
אנו מגיעים לפגישה ראשונה עם דר' נכבד בתל השומר. הדר' משרה תחושה של יודע, שוקל דבריו, רציני ובכל הכבוד הוא המלך אשר על הקרינה המסוכנת, הקוטלת באשר קוטלת ומאפשרת לחיים להיות, לחיים בשדות המוות.
בדרך עוברים מסדרון ארוך, אני קוראת לו מסדרון הסרטן, מתעוות לו השם אני יודעת.
אנו בולעי קוצים בימים אלו, בבטנה של ילדתי המשמינה גודלת ילדה, אני תומכת בחולים ובחיים עתידיים, ואני שואלת עצמי היכן אני? ואני לא יודעת, כי הצעדים שלי אמנם מהדהדים בפרוזדור הסרטן וראשי בין ענני פחד, אך אני ממשיכה בכוח האינרציה, וכוח הכובד מושך אותי להיות באדמה או על פני אדמה.
בין לבין אנו בירושלים וממרפסת מלון קראון פלאזה למעלה למעלה, אני רואה את ירושלים פרושה, כמו ממרח טעים ונוצץ מטיפות מטיבות. מנסה לעשות הפסקה במחשבות, לדמיין לעצמי הפסקה בכל, משהו רומנטי, עושה אמבטיה, חולמת על משהו שיכול לבוא אחרי, באות רק דמעות וכאב על מה שהלך לאיבוד. מושיטה לעצמי ניחומים ואומרת שהעיקר שהוא חי ואל לי להיות עצובה באין זין כי זיון זה לא הכל. ואם הייתי מתאמצת הייתי מוצאת, אך אני לא ממש רוצה, אני דבוקה לעצב, ממאנת לניחומים שקטים.
אני שונאת את אלו שמנחמים אותי כי אני חשה שהם פותרים עצמם בזול, ואילו אני נשארת עם מילים ריקות מתוכן שמוכנה להשליכן לפח הקרוב.
עדיף לשתוק.
כשאנו מגיעים לשם שוב אני נוכחת שמעל העוברים במסדרון כתוב "מרכז הסרטן" - מרכז הייקום עבורנו בימים אלו. מרכז של החולים ומשפחותיהם, של אלו שנפל על ראשם פטיש כבד מאד, ומתאחדים בישיבה ארוכה ארוכה בתורים ובציפיה שמשהו יהיה. שיהיה.
החיכיון ארוך עוד יותר ממה שחשבנו, ארבע שעות חלפו ונמחקו וקיצרו חיינו.
באוויר כל מיני מילים ומשפטים שהורגים את הנשמה. מישהו אומר "הרדימו אותו שלא יחוש כאבים". בעלי היקר
נדלק, אני מרגישה את מעיו המתכווצים בבטני. אני לוחצת את ידו, מזכירה: זה לא אתה, זה לא אתה.
איך אפשר להיות במקום זה בלי לקחת על עצמך כל הזמן את המסביב, לעשות הפרדה ברורה בין לבין, למדו אותי ואהיה תלמידה מצטיינת להפרדות ולחיים.
כל הזמן עסוקים במילוי טפסים. הסרטן הזה יש לו אהבה מיוחדת לטפסים, הוא מתפשט בין האותיות, השאלות והחתימות, שימות! הסרטן!
מחלה נושכת המחלה הזו, אולי ליתר דיוק הייתי קוראת לה מכישה.
יקר-לי נכנס לבדיקה, ואני נשארת לבד. כשאני לבד טוב לי, אני יכולה להאנח, לבכות ולמרוט עצמי לא בהיחבא.
הוא בסימולציה. יבחנו, ידייקו, ידקדקו כמה קרניים יקבל והיכן.
אזור חלציו שוב יותקף, וישאר בחוסר אונים מוחלט, כך אני מרגישה מוותרת שלב אחר שלב על מקור העונג שידעתי שנים כה רבות, ועתה הוא מרכז הכאב והצורעס, כאשר "ס" גדול מאיים לבלוע אותו ואני לידו כבדרך אגב.
קרנים מבקעות אך לא זוגות, אנו נמשיך למרות הכל באהבה ושמחה, אנו נמשיך.
במקום הזה, מכון רדיותרפיה כולם רצים בחלוקים לבנים, פעם גם לי היה חלוק לבן, היום אני בפנסיה, זקנה שכמוך.
אני מבקשת ממלאך שיבוא וישב לידי ואוכל לשים ראשי על כנפיו ולחלום וורוד.
האם בכוס הקפה או בשארית שנותרה כתוב גורלי? אני אוכלת עוגה למרות הדיאטה שנבזזה, אני צריכה הרבה ניחומים מזויפים בימים אלו, מלכת הבדידות יקראו לי, שימי על ראשך כתר שחור עם כוכבי זהב וצאי לרחוב בריקוד (התבלבלת, אני אומרת, את לא יכולה לרקוד יקירתי...)
בישיבה שם סיימתי את ספר שירו של צ'ארלס סימיק, אהבתי אפילו את החזיר הצלוי והבצלים שחלפו מעל נישמתי הצימחונית.
"משא הארועים הטרגיים
על גב כל אחד ואחד
ממש כטרגדיה
במובן היווני הנכון
נחשב למשימה בלתי אפשרית
ליצירה בימינו אלו."
(צ'ארלס סימיק 'לקראת רדת הלילה' מתוך הספר "מה אמרו הצוענים לסבתי")
מה הייתי עושה ללא שירה? הייתי נובלת ומוצאת עצמי כקוץ משנה שעברה לאחר שריפה.
אני מחפשת אחר חיי שהלכו לאיבוד, כמעט שנתיים אינם בנמצא.
בימי כאב אולי המוצא הישר יחזיר ויגיש לי ימים חדשים ללא עננות אפורות.
חיילת במלחמה של אחרים, האם שווים חיים אלו? אני מטילה פקפוק הנשאר לרחף מעלי.
האם במסדרונות אלו מובס מדי פעם מעט מוות בעזרת מוות אחר? כמו במלחמה גם כאן, יש הרוגים, יש פצועים, יש מובסים, האם יש מנצחים?
אני יכולה לראות את הצלליות ללא שם על הקירות.
למוות המון סבלנות אני יודעת, סבלנות של מנצחים, לגלוג על יראים, אני תוהה מתי יצטלבו דרכי ודרכו ואומר אמן.
אני שייכת ל'מובסים סידרתית', אשליית חיי ברורה לי מאד, בועה המצפה לפיצוץ.
אחר כך במחלקת הסרטן הוא קיבל זריקה, אני הסתכלתי מסביב ולא האמנתי למציאות שסטרה לי שוב, ואמרתי לה שבטח יש טעות ואני נמצאת על ההימאלאיה ולא על כיסא במחלקה כשמולי קערת סוכריות.
אני לוקחת אחת.
ממתיקה.
כן אותה מחלה חשוכה, חשוכה מחשיכה חיים. לחלוטין.
אנו מגיעים לפגישה ראשונה עם דר' נכבד בתל השומר. הדר' משרה תחושה של יודע, שוקל דבריו, רציני ובכל הכבוד הוא המלך אשר על הקרינה המסוכנת, הקוטלת באשר קוטלת ומאפשרת לחיים להיות, לחיים בשדות המוות.
בדרך עוברים מסדרון ארוך, אני קוראת לו מסדרון הסרטן, מתעוות לו השם אני יודעת.
בין לבין אנו בירושלים וממרפסת מלון קראון פלאזה למעלה למעלה, אני רואה את ירושלים פרושה, כמו ממרח טעים ונוצץ מטיפות מטיבות. מנסה לעשות הפסקה במחשבות, לדמיין לעצמי הפסקה בכל, משהו רומנטי, עושה אמבטיה, חולמת על משהו שיכול לבוא אחרי, באות רק דמעות וכאב על מה שהלך לאיבוד. מושיטה לעצמי ניחומים ואומרת שהעיקר שהוא חי ואל לי להיות עצובה באין זין כי זיון זה לא הכל. ואם הייתי מתאמצת הייתי מוצאת, אך אני לא ממש רוצה, אני דבוקה לעצב, ממאנת לניחומים שקטים.
אני שונאת את אלו שמנחמים אותי כי אני חשה שהם פותרים עצמם בזול, ואילו אני נשארת עם מילים ריקות מתוכן שמוכנה להשליכן לפח הקרוב.
עדיף לשתוק.
החיכיון ארוך עוד יותר ממה שחשבנו, ארבע שעות חלפו ונמחקו וקיצרו חיינו.
באוויר כל מיני מילים ומשפטים שהורגים את הנשמה. מישהו אומר "הרדימו אותו שלא יחוש כאבים". בעלי היקר
נדלק, אני מרגישה את מעיו המתכווצים בבטני. אני לוחצת את ידו, מזכירה: זה לא אתה, זה לא אתה.
איך אפשר להיות במקום זה בלי לקחת על עצמך כל הזמן את המסביב, לעשות הפרדה ברורה בין לבין, למדו אותי ואהיה תלמידה מצטיינת להפרדות ולחיים.
כל הזמן עסוקים במילוי טפסים. הסרטן הזה יש לו אהבה מיוחדת לטפסים, הוא מתפשט בין האותיות, השאלות והחתימות, שימות! הסרטן!
מחלה נושכת המחלה הזו, אולי ליתר דיוק הייתי קוראת לה מכישה.
יקר-לי נכנס לבדיקה, ואני נשארת לבד. כשאני לבד טוב לי, אני יכולה להאנח, לבכות ולמרוט עצמי לא בהיחבא.
הוא בסימולציה. יבחנו, ידייקו, ידקדקו כמה קרניים יקבל והיכן.
קרנים מבקעות אך לא זוגות, אנו נמשיך למרות הכל באהבה ושמחה, אנו נמשיך.
במקום הזה, מכון רדיותרפיה כולם רצים בחלוקים לבנים, פעם גם לי היה חלוק לבן, היום אני בפנסיה, זקנה שכמוך.
אני מבקשת ממלאך שיבוא וישב לידי ואוכל לשים ראשי על כנפיו ולחלום וורוד.
האם בכוס הקפה או בשארית שנותרה כתוב גורלי? אני אוכלת עוגה למרות הדיאטה שנבזזה, אני צריכה הרבה ניחומים מזויפים בימים אלו, מלכת הבדידות יקראו לי, שימי על ראשך כתר שחור עם כוכבי זהב וצאי לרחוב בריקוד (התבלבלת, אני אומרת, את לא יכולה לרקוד יקירתי...)
בישיבה שם סיימתי את ספר שירו של צ'ארלס סימיק, אהבתי אפילו את החזיר הצלוי והבצלים שחלפו מעל נישמתי הצימחונית.
"משא הארועים הטרגיים
על גב כל אחד ואחד
ממש כטרגדיה
במובן היווני הנכון
נחשב למשימה בלתי אפשרית
ליצירה בימינו אלו."
(צ'ארלס סימיק 'לקראת רדת הלילה' מתוך הספר "מה אמרו הצוענים לסבתי")
מה הייתי עושה ללא שירה? הייתי נובלת ומוצאת עצמי כקוץ משנה שעברה לאחר שריפה.
אני מחפשת אחר חיי שהלכו לאיבוד, כמעט שנתיים אינם בנמצא.
בימי כאב אולי המוצא הישר יחזיר ויגיש לי ימים חדשים ללא עננות אפורות.
חיילת במלחמה של אחרים, האם שווים חיים אלו? אני מטילה פקפוק הנשאר לרחף מעלי.
האם במסדרונות אלו מובס מדי פעם מעט מוות בעזרת מוות אחר? כמו במלחמה גם כאן, יש הרוגים, יש פצועים, יש מובסים, האם יש מנצחים?
אני יכולה לראות את הצלליות ללא שם על הקירות.
למוות המון סבלנות אני יודעת, סבלנות של מנצחים, לגלוג על יראים, אני תוהה מתי יצטלבו דרכי ודרכו ואומר אמן.
אני שייכת ל'מובסים סידרתית', אשליית חיי ברורה לי מאד, בועה המצפה לפיצוץ.
אחר כך במחלקת הסרטן הוא קיבל זריקה, אני הסתכלתי מסביב ולא האמנתי למציאות שסטרה לי שוב, ואמרתי לה שבטח יש טעות ואני נמצאת על ההימאלאיה ולא על כיסא במחלקה כשמולי קערת סוכריות.
ממתיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה