כשהאירוטיקה הלכה, הלכה בעקבות המין שפרח עקב מעורבות סכינים, טובעת במצוקות יומיומיות שלא מצליחה לגבור עליהם, מחשבות שונות צפות:
'אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים', ומה שהיה פעם אחת לא יחזור על עצמו, אין עמידה במקום, יש זרימה אך לא תמיד היא טובה.
כך אני מרגישה שחיי נמלטו ממני וכל ניסיון שלי לשינוי נוחל כישלון.
יכול להיות שציפיה למשהו אחר מקורה בטעות, אולי תנועה היא אשליה, ובעצם אנו עומדים במקום והכל חולף על פנינו?
נזכרתי באכילס והצב, תמיד הצב מנצח אכילס לא יכול לסיים את המשימות שהוטלו עליו.
אולי מרוב משימות, בעיקר מדומות, שאני מניחה לפני בדימיוני, אני טובעת באינסוף. יתכן וכל ניסיון להתמקד בהווה יעזור להתגבר.
מעט האנרגיה בקושי מספיקה לעבור חמש דקות עכשוויות. מי רוצה להשיג ולשנות כך?
חבריי הספרים מאפשרים שקיעה בדמיון עם הרבה פסיביות.
בספרים אני מוצאת רק סיפורי עבר שאינם מגשימים לי כלום אלא הזדהות עם חרדה או כאב בלתי אפשרי על מה שקרה. כך המילים מכסות את האמת שמסביבי, את החרדה שאוחזת בי. את הבדידות מפיגות דמויות שאני מתארחת במטבחם ושוכבת עמם על יצועם.
כך ראויה הבדידות לי ואני ראויה לה, וחיי מתאדים.
מצאתי אתר שבו מקשיבים לתסכיתי רדיו וכך אני גם בתוך הקשבה לקול בתוך הבדידות, כך שמשהו מדבר אלי ואני שותקת את המילים הנשמעות, הן נספגות בתוכי, לא ממש משאירות רושם, אלא בעיקר מזכירות לי כמה שקט יש סביבי.
המילים לא מפייסות, הרוח איננה, כאן יש רק יובש של אבקת שלג, ובוץ שחור, כמו השתקפות מצב.
האם הכל יש לתלות על זיזים נעלמים של אירוטיקה עלומה? לא ממש, אך בוודאי בעבר היתה עוזרת כמו אקמול המקל על כאב הראש אך לא מרפא אותו.
ובאשר למצב המחלה שלו, העניינים לא ממש טובים, ה-PSA עולה, אך מעודדות תוצאות צילומי בטן והשתקפות עצמות המעידות על כך שלא נגררו לשם תאים רעים.
הוא חייב לעבור טיפולי קרינה. התנהלות של עצלתיים קשה לי ומפחידה אותי. הוא שקע בעבודה ונטל הדאגה התיישב עלי.
'אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים', ומה שהיה פעם אחת לא יחזור על עצמו, אין עמידה במקום, יש זרימה אך לא תמיד היא טובה.
כך אני מרגישה שחיי נמלטו ממני וכל ניסיון שלי לשינוי נוחל כישלון.
יכול להיות שציפיה למשהו אחר מקורה בטעות, אולי תנועה היא אשליה, ובעצם אנו עומדים במקום והכל חולף על פנינו?
נזכרתי באכילס והצב, תמיד הצב מנצח אכילס לא יכול לסיים את המשימות שהוטלו עליו.
אולי מרוב משימות, בעיקר מדומות, שאני מניחה לפני בדימיוני, אני טובעת באינסוף. יתכן וכל ניסיון להתמקד בהווה יעזור להתגבר.
מעט האנרגיה בקושי מספיקה לעבור חמש דקות עכשוויות. מי רוצה להשיג ולשנות כך?
חבריי הספרים מאפשרים שקיעה בדמיון עם הרבה פסיביות.
בספרים אני מוצאת רק סיפורי עבר שאינם מגשימים לי כלום אלא הזדהות עם חרדה או כאב בלתי אפשרי על מה שקרה. כך המילים מכסות את האמת שמסביבי, את החרדה שאוחזת בי. את הבדידות מפיגות דמויות שאני מתארחת במטבחם ושוכבת עמם על יצועם.
כך ראויה הבדידות לי ואני ראויה לה, וחיי מתאדים.
מצאתי אתר שבו מקשיבים לתסכיתי רדיו וכך אני גם בתוך הקשבה לקול בתוך הבדידות, כך שמשהו מדבר אלי ואני שותקת את המילים הנשמעות, הן נספגות בתוכי, לא ממש משאירות רושם, אלא בעיקר מזכירות לי כמה שקט יש סביבי.
המילים לא מפייסות, הרוח איננה, כאן יש רק יובש של אבקת שלג, ובוץ שחור, כמו השתקפות מצב.
האם הכל יש לתלות על זיזים נעלמים של אירוטיקה עלומה? לא ממש, אך בוודאי בעבר היתה עוזרת כמו אקמול המקל על כאב הראש אך לא מרפא אותו.
ובאשר למצב המחלה שלו, העניינים לא ממש טובים, ה-PSA עולה, אך מעודדות תוצאות צילומי בטן והשתקפות עצמות המעידות על כך שלא נגררו לשם תאים רעים.
הוא חייב לעבור טיפולי קרינה. התנהלות של עצלתיים קשה לי ומפחידה אותי. הוא שקע בעבודה ונטל הדאגה התיישב עלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה