הפסקה על שום מה?

גם אם הפסקתי לכתוב וזמן רב כל ההתרחשויות היו פנימיות ללא מוצא למילים.
התוך של עצמי רוחש וגועש והפחדים, וואללה, חוגגים ואני תמהה כיצד כל המציאות המטורפת שמכתיבים לנו הילדים חוגגת פחדים והפחד העיקרי קצת דהה.
אולי, אולי זה פחד יותר נוח, שאינו עוסק במלאך רע ושחור.
היינו אצל הרופא בארץ, עלה עניין ההקרנות, הרופא אומר שאין מה למהר, לא בטוח שההקרנות יעזרו.
בעלי שותק, אני שואלת: אם היינו בארץ עכשיו האם היית שולח אותנו לטיפול?
עונה הרופא: כן.
כך הסתבכנו בתשובה ישירה של חיוב ושלילה באותו משפט, יש זמן אין מה למהר הופך לאין זמן ויש למהר.
אני לא מבינה. אין לי כוח לשבור את ראשי בחידה פילוסופית של שוויון בין כן ולא.
אני נכנעת לכלום.

הרופא שלח אותנו לרופא מין, שהמליץ על זריקות, וכך בעיני רוחי ראיתי את איברו מזדקר, וכו' וכו', אך בעלי היקר אינו ממהר, התרגלנו כבר לחיות ללא מין והמרחק בינינו גדל, לפעמים אני לא בטוחה שבכלל ישן לידי, הוא קיים בחצי השני של המיטה אך לא באמת.
פעם הייתי חושבת על תחליפים היום גם זה רחק ורחק ורחק ואין.
הייתי רוצה לכתוב משהו קצת שמח יותר.
אבל אין.
מחרתיים אלך שיבדקו לי את הלב כי יש לי גנטיקה קשה ויש לי תחושות מוזרות, הלב קצת קורס לו אני מניחה.

עוד סיבה טובה לא לכתוב כלום, להתנתק מהמקום הזה שבו הכלום חוגג את עצמו לדעת.