חיי כזרם נהר שוטף ושוצף, מותירים אותי חסרת אוויר ולעתים על סף טביעה.
דווקא עכשיו, בתקופת אתנחתא במאבק אחד, כאשר מחשבה קטנה מתגנבת של "יכול להיות טוב", ילדתי היקרה הסתבכה בצרות ועכשיו אנחנו מנסים להציל.
אני מסתכלת מהצד על קשיים מסובכים בקשיים ורואה כיצד הם נכרכים, כך גם מהתבוננות בצבע פניו של יקר-לי בעקבות לקיחת קסודקס מחזור שני. המראה לא ממש מרנין, פניו קצת צהובות קצת ירוקות. אני מוצאת עצמי כל הזמן בודקת ומשווה צבעים וכל עייפות מצידו מעמידה את החיישנים שלי במצב חרד.
בחודש אוגוסט חלפה שנה מאז אותה דיאגנוזה מרה וכל התהפוכות שעברו על חיינו, דאגות שזרמו בתוכי, נעצרו והעכירו חיי לאור יום ובעיקר בחשכת ליל.
בחושך תמיד הפחדים מקבלים את המימד הטבעי שלהם. שום אופטימיות לא נרשמת.
אבל כתוספת לכל העובר עלינו, עובר משהו קשה על בתנו.
אני מתבוננת כיצד מחצית ממני נקרעת מדאגה לו ומחצית שניה דואגת לה, ואני חווה עצמי כריקה לחלוטין - אין בי שום כוח להיות, כאשר כל אחד לוקח מחצית ממני. לפעמים מתעצם הרצון לחדול. אני לא מתאימה במיוחד לחיים האלו, וקצת מקנאה באלו שיש בהם יכולת אחרת.
דווקא עכשיו, בתקופת אתנחתא במאבק אחד, כאשר מחשבה קטנה מתגנבת של "יכול להיות טוב", ילדתי היקרה הסתבכה בצרות ועכשיו אנחנו מנסים להציל.
אני מסתכלת מהצד על קשיים מסובכים בקשיים ורואה כיצד הם נכרכים, כך גם מהתבוננות בצבע פניו של יקר-לי בעקבות לקיחת קסודקס מחזור שני. המראה לא ממש מרנין, פניו קצת צהובות קצת ירוקות. אני מוצאת עצמי כל הזמן בודקת ומשווה צבעים וכל עייפות מצידו מעמידה את החיישנים שלי במצב חרד.
בחודש אוגוסט חלפה שנה מאז אותה דיאגנוזה מרה וכל התהפוכות שעברו על חיינו, דאגות שזרמו בתוכי, נעצרו והעכירו חיי לאור יום ובעיקר בחשכת ליל.
בחושך תמיד הפחדים מקבלים את המימד הטבעי שלהם. שום אופטימיות לא נרשמת.
אבל כתוספת לכל העובר עלינו, עובר משהו קשה על בתנו.
אני מתבוננת כיצד מחצית ממני נקרעת מדאגה לו ומחצית שניה דואגת לה, ואני חווה עצמי כריקה לחלוטין - אין בי שום כוח להיות, כאשר כל אחד לוקח מחצית ממני. לפעמים מתעצם הרצון לחדול. אני לא מתאימה במיוחד לחיים האלו, וקצת מקנאה באלו שיש בהם יכולת אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה