בשורות

אם יהיה אשר ארצה השמש תזרח, הירח יכסיף ולי ירווח.
השמש חושפת סודות באורה האכזר, מלהיטה גוף בזעה נוטפת, בא הירח ומתחפש למשהו צונן מעט אך הוא באותה המידה גורם מלהיט חלומות קשים וכופה עליהם לצוף מתוך ברכות חרדה.
בבוקר אני מבקשת מבשורות להיות טובות.
המציאות העכשווית שלי כופה עלי נסיעה על מסילה שנבחרה עבורי, ולי אין ברירה אלא להיות.
אני מבקשת משר הרכבות להטות הפסים ולהחליפם למסלול אחר, שם צליל מחשבות חיוביות ינעים נסיעה.
בלילה שלפני יום הוא שכב לצידי, לא נוגע, קם מוקדם באי שקט אופייני ליום שלאחר בדיקה.
ביום חמישי הוא עשה בדיקת PSA שתאמר לנו מה קורה בגוף, עד כמה הסרטן אוחז עד כמה אולי אולי הוא מרפה.
לא מלטף אותי, אני רואה אצבעותיו מלטפות את הכלב. הכלב הוא אזור נייטרלי, סופג הכל, כל הפחדים, גם השמחות, והוא מקשקש בזנבו ומלקק בלשונו ושמח.
בוא נעמיד פנים כמו אין חרדות.
בבוקר החלקתי באמבטיה מלוא אורכי, נחתתי ברכות על עכוז, לא כאב, היה מצחיק ורטוב, הרגשתי אותו, את יקר-לי, מחבק אותי, בחיבוק נצמד לגמרי, וכמו גופו דיבר אלי בהמון אהבה ופחד.
כך התחיל יום ציפיה לתשובה.
לא עליתי לסטודיו לצייר, מצאתי עצמי בבית קפה יושבת, משרבטת מילים אלו ובטני נדבקת לגב בחיפוש אחר תחושה אחרת.
אולי אלך לקניות? אך שיטוטי אחר חולצה סגולה לא הניבו הרפייה. אני מחבקת את הטלפון, לוחצת על כל המקשים אולי יסכימו לומר טוב.
ובשעת צהריים הודעת טקסט: "PSA ירד"

מילים עוצמתיות, מה שלא יהיה - הקסודקס, הטיפול ההומאופטי, התפילות שלי כולם חברו יחד ונחלצו לעזרה.

"תודה, תודה" אני אומרת בקול רם. מדברת לעצמי, ושוב הכלב קופץ לידיי, כן הוא משתתף גם בטוב, אני מספרת לו בשמחה שיש תקווה.