סרטן עם ס' בולעת ובוקר

בבוקר יצאתי עם הכלב ומצאתי טיפות לכודות בדשא. הן זהרו כאבני-טוב זעירות. המחשבה הראשונה שחלפה בי היא: תתמקדי בטיפות הזוהרות, תהללי את הצבע הירוק של הדשא, תתחקי אחרי חילזון המקפל עצמו לתוכו לקבל יום שמש נוסף.
רציתי גם אני להתקפל לתוכי ולמצוא נחמה, שקט ואי מחשבה.
רציתי לשכוח את הימים האלה בהם אני מחכה שיעשה בדיקה והוא שותק ומתמהמה.

אנחנו עכשיו שבעה חודשים לאחר ניתוח כריתה רדיקלית של הערמונית, בבדיקות PSA שנעשו שלושה, ארבעה וחמישה חודשים לאחר הניתוח יש מגמת עליה, כלומר יש תאי סרטן אי שם לא ברור. עתה לאחר חודשיים של לקיחת תרופה - "קסודקס" צריך לבדוק האם נעצרה אותה מגמת עליה.
בתוך הזמן הזה הוא קיבל טיפול הומאופטי אחד שלא עזר, ושני שאין לי מושג אם בכלל עזר וגם לא אדע בשל לקיחתו במקביל לקסודקס... אני מוכנה לתת קרדיט לכל דבר שיעצור את התהליך ויאפשר לאהובי היקר להמשיך בחייו, בעבודתו, כי הוא לא יודע אחרת וגם אם להיות כנה מאד הוא המפרנס של כולנו.

אחר כך הלכתי לקנות ירקות אצל האיכר בפינת הרחוב. הרחתי עגבניות בשלות ומלפפונים שמחכים להיכנס לצנצנת עם הרבה שמיר, שום ומלח. התרכזתי מאד במה שצריך לקנות ונתתי לחום היום העולה לפנק. עדיין בוקר נעים, תהני! אך בכל פעם שחשבתי "אוי כמה נעים לי..." חזרו מחטים של חשש לדקור.
אוף, חשבתי לעצמי, איזו ערמונית איומה ששיבשה לי את החיים כל כך.
אני ערה לכך שיש פן נוסף למה שעובר עלי - אני נלחמת על דקות של תחושה אחרת. אני מברכת על כל זמן שבו אני עפה למקומות אחרים.
הזמן קיבל מימד אחר, והתוכן הממלא אותו ממלא אותו מוחשית באמת.
יאמרו לי אנשים, יופי, היום את חיה "כאן ועכשיו" כמו שכתוב בכל הספרים... אני אגיב בכעס - לא רוצה מודעות, עכשיו זה חוסר אונים ומחשבה שהמצוקה התישבה עלי ולא ממש נוח לי, אך מי שואל אותי בכלל...
אני רוצה רגעים אחרים, סתמיים, ללא תשומת לב מיוחדת ומאמץ עילאי לא לחשוב על הרע.

אחר כך הכלב שימח אותי בתעלול זה ואחר וצחקתי המון.
כן, גם זה תוכן היום.