יום שבת, 10 ביולי 2010

לשם מה הבלוג?

לשואל לשם מה הבלוג אני אענה ובעצם לעצמי אני אענה.
ידוע לי שמעט מבקרים בבלוג, אך יש לי צורך לתעד את הימים האלו. אמנם תעוד חלקי ולא כל אשר עובר עלי במישורי חיי האחרים מסופר כאן, אלא מסופר במקומות אחרים, בעיקר בין העט לבין הפנקס הסופג באמת את הכל.
שם, בפנקס - הפרטיות מרובה ואין חשש למציצנות ובעיקר לא לאקסהיביציוניזם משל עצמי.
הכתיבה היא הכרח, וכאשר היא איננה אני מרגישה חנק מרוב פחד, למשל עכשיו כשתקופת ההמתנה מגיעה לסיומה והבוקר בקול דק וחלוש שאלתי אותו: מתי מתכוון לעשות בדיקה?
הרי הבטחתי לעצמי וגם לילדים. אמרתי שאני לא דוחקת ואינני מאיצה, שיקח את הזמן שלו, אבל היום פתאום צצה לי מחשבה חדשה: האם זמנו בידו? האם ההתמהמהות היא מזיקה ולא נכונה?
ובעוד סימן שאלה זה מתחפר בי עמוק נעשיתי שקטה ודוממת ולא ממש יכולה להביע את אשר מתרחש בי.

הפחד הצמיח קרני שד, וחשף שיני ערפד בלילות וגם בימים, וכך אני מתהלכת במצב רוח ירוד ביותר מזה זמן.

היום הבנתי את זה. זה מתאים לעמדת הציפיה שמתרחשת אחת לתקופה סביב הבדיקה.
עד היום לא היתה תוצאה אחת חביבה בעלת אופי של בשורות משמחות, הבדיקות תפסו כיוון משלהן ולא שועות לשום בקשה ותחינה.
על כן אינני כותבת כי כל שאכתוב יהיה בתמצית אותו הדבר, או שפיתחתי אמונה תפלה שאם לא אכתוב - החיים יחייכו אלי באמת.

2 תגובות:

  1. ואולי דווקא אם תכתבי הם יתחילו לחייך?

    כתבי עוד על הרגעים הקטנים שמרכיבים את הרצף - לא רק בעיתות פחד ודאגה או שמא אלו הם הרגעים היחידים שישנם?

    השבמחק
  2. ג'ודי


    לעולם אל תאמרי נפלתי
    לעולם אל תאמרי אפול
    כי כל מה שהיה רק אמש,
    נגמר ונחתם אתמול
    תביטי קדימה אל המחר
    יש עתיד, זה לא נגמר.
    מישהו יושיט לך יד
    ולעולם לא תהיי לבד...
    אתה יודעת, עדיין לא מאוחר,
    להתחיל מהתחלה להביט אל המחר
    זה אף פעם לא ייגמר
    אם נמשיך ולא נוותר.
    מלאך שומר מלמעלה
    דואג שלא תשברי
    שלא תפלי למטה
    שלעולם לא תוותרי...

    סבא קובי

    השבמחק