הרהורים על ימים חולפים

ימים אלו עסוקים הם, דבר רודף דבר, פתיחה של תערוכה נרדפת על ידי מחשבות על תערוכה נוספת וביצוע פרויקט של ציור גדול.
מחשבותיי כמה שלא יהיו נודדות למקומות אחרים חוזרות לאותו מקום ולאותו שורש - ד.א.ג. - בכל ההטיות האפשריות.
אני מוצאת עצמי בוחנת את פניו את צבע עורו את מבנה גופו את התיאבון שלו אם השמין או רזה. מתווכחת על אוכל, מה מותר או אסור לפי דברים ששמעתי ובעיקר לפי דברים שאני משערת שאסור, והרי אני פריקית של אוכל בריא.

ומדי פעם תוקפת אותי חולשת דעת שכל זה קשקוש... אבל בכל זאת: 'תאכל אוכל בריא בבקשה', כך אני מרגישה שליטה במקום שעבורנו השליטה חמקה ועברה מן העולם.
התאריך של ביצוע בדיקת עימות עם המציאות (PSA) מתקרב והולך והפחדים נערמים כמו הימים החולפים, אני יודעת ששנינו חשים אותו הדבר.
בימים אלו הטוב הוא שאנו מבלים הרבה שעות ביחד, הרבה נסיעות מצמידות אותנו במושב המכונית אחד לשני, והידיים שלנו מוצאות אחת את השניה ומדי פעם לופתות זו את זו בדאגה מהולה בשמחה. בהיצמדות זו אני מטפחת אמונה רבה שאת הלפיתה הזו לא ניתן לפרק, כך היא תישאר לנצח. אני אוחז, אאחז ושילוב האצבעות בהחלט יביא רק לאושר מתמשך והולך ורב ביותר.
ימים משונים אלו הימים, ועוד מעט אנו חותמים שנה שבה החרב המתהפכת נתלתה לפתחנו ואנו חולפים מעליה, מתחתיה ומצדדיה, אך בינתיים אנו חומקים בשן ועין ובאשליה מרובה של 'יהיה טוב'.

אני חושבת שהשנה אני שמה לב יותר ויותר לחילופי הימים בלוח השנה ולחילופי החודשים, כל פעם שמספר חודש רץ לו קדימה אני חשה ניצחון ותבוסה כאחד.
האם חיינו בכלל מורכבים תמיד מניצחון (אשליה) ותבוסה (חרדה) ובין אשליות וחרדות מתרבות הפנטזיות.
ועדיין אני מוצאת עצמי מייחלת לימים של שיגרה משעממת, אולי משום שבתוכי הכל תוסס ומבעבע ואין מקום לשגרה להתרווח.
האם יש דרך לעצור את הזמן ולהקפיא אותו ברגעי אושר קטנים שישכפלו עצמם לנצח?