הרהורים על הווה ועבר

בימים אלו אני מסדרת, זורקת ישן שאין לו דורש בתוכי.
בודקת פנקסים ישנים, מסדרת צבעים, בגדים, כל דבר שעובר תחת ידי מזכיר זמנים אחרים.
היה זמן "לפני הספירה", זמן תמימות בו כל הדאגות נראות לי כמשחק קליל.

הבוקר, שבת, ישבנו בגן ביתנו וידעתי שרגעים כאלו אני רוצה לנצור לנצח שלא יסתיימו. רוח קלילה ליטפה, ציפורים קטנות עפו סביב, אלו שבמעופן מזכירות פרפרים בתזזית, רודפות ומשחקות אחת עם השניה, הזכירו לי משובת הלב והנפש בה הייתי פעם בין לבין צניחות רוח זמנית ביותר.
הסדר שאני עושה מלווה בתחושת ניקיון, הזדמנות לבדיקת עבר וספירת מלאי של ההווה.
בפנקסים שעברו תחת עיניי קראתי על קלות דעת רבה, אולי היתה זו תגובה למחלה קשה שלי עצמי בימים ההם, באמת עשיתי כל מה שבראש שלי, מין תחושת שעשוע...
לפעמים אני מתגעגעת לימים אלו של שמחה משונה שהיתה קופצת עלי רק מהסתכלות במראה ואמירה כמה אני חיה.

עכשיו -
רצינות עוטה אותי, יחסי עם אנשים התמעטו. רוב הזמן אני יושבת ביני לבין היצירה שלי, חולמת צבעים ומלהיטה עצמי בהם, הם אמנם גורמים אושר מסוים, אך קיים חסר לאנושי.
יש קושי ביחסים לא כנים עם אנשים זרים במה שאני עוברת, אולי חסרה אני את היכולת להיות כאותם ציפורים-פרפרים ואני כבדה כמו גזע העץ. אני מרגישה כמי שנפלה עליו בגרות, זו אולי ההגדרה הכי קרובה למציאות.
היום בבוקר יקר-לי סיפר לי שקרא את שכתבתי עד כה, אני לא דוחקת בו בעניין קריאה, שיעשה כמה שיכול ואת שיכול.
תגובתו: כל שכתבת אלו דברים שאנו אומרים אחד לשני... כן, אין חדש.
כנות רגשותינו ממש נמצאת בשיאה, אני מדברת הרבה על געגועיי למין, אני צוחקת על כך שאם הייתי מוצאת מישהו להזדיין איתו... אבל אני יודעת באמת שאין בי שום משיכה לאחר, אין בי שום רצון ליחסים אחרים, היש בבית ממלא כל כך והתפילה היחידה שישאר היש ולא יתאדה.
אני שואלת למה צריך 'מחלה קשה' בכדי להיות בקרבה גדולה?

אלו הרהורים של שבת בבוקר, בסוף שבוע אינני לבד בניגוד ליומיום המלווה שעות נוספות מרובות של  -
אני משוחחת איתי ו... עם הכלב.