אולי בשביל להכין אותי למרחק, ואני אומרת, אין הכנות, אין תצפיות, יש הווה, מה יכול להיות יותר מכריז על הווה קיים מאשר המחלה הזו הבולעת לתוכה, בעיגול של האות הראשונה - ס...
הוא חומק אותי מבין אצבעותיו, וחופר בי געגוע עצום למגע כזה פשוט של עור בעור ותו לא. אולי קשה לקיים זאת כי עולה וצף תסכול של מה שהיה, של "ביצועים..."
אבל אני, אני, חיה עכשיו, כאן במה שיש, ועל מה שיש היום אפשר לברך למרות הכל, כי זה לא הרע ביותר, ממש לא.
אני מנסה לומר את המילים, אך הן נופלות על מסך שאינו עולה, האיום הוא "אין" מסוג אחר לחלוטין, כשחיים נעלמים.
נמאס לי מהתחושה הזו, שמלווה כל הזמן, שמעבר לפינה מחכה הרע התורן, שד חושף שיניים מוציא לשון ושמח למראה פני המתכרכמות, מאכיל אותי במנות קטנות של רוע.
ניתוקים קטנים הם פרימה איטית, קילוף מרגש, משאיר אותנו עירומים מכל אות של חיבה, רועדים מפחד של קור אינסופי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה