לא קרה כלום

דווקא בגלל שכלום לא קרה, עצב סמיך כיסה אותי, אני צריכה  הגנה מפניו.
אני מנסה להעביר כאן את תחושת הריקנות, יכולה להיות הסיבה שסיימתי פרויקט מסוים ונשארתי כעת עם זמן רב פנוי לעצמי.
בלילה חשתי לטיפה אקראית שנגעה בי, עוררה עצוב לחשוב שחיי המיטה שלנו כך הסתיימו להם. אני רוצה לבכות למרות שאני יודעת שזה לא הדבר העיקרי.
העיסוק בכך מעביר בי תחושת אשמה לא קטנה, אני נוזפת בעצמי.
היום התבקשתי לעשות פרויקט מסוים לעוד שלושה חודשים ואמרתי כן, וצחקתי לעצמי, וכי את יודעת היכן תהיי?
אך בימים אלו ברחתי לחלוטין ממה שנקרא "המצב". אני לא חושבת על העתיד. "עתיד" מילה כזו מפחידה, יותר ממפולת שלגים, או משיטפון מים אדירים.

כלום לא קרה, המציאות היא אותה מציאות, חוסר הוודאות הוא אותו חוסר הוודאות, אבל משהו בתוכי כזה קצת בוכה.
חיים עם אופק עלום הם משונים, אני עסוקה בהתעלמות אך גם כשסוגרת את הדלת מפני רגשות הם מתפרצים מהחלון ומציפים.

הוא לא מרגיש טוב, אני רואה את עור פניו נעשה שקוף, תוכי מתמוטט.