צער ומריבה

קסם יש בשעות שלפנות בוקר, שקט מוחלט שאינו מתגנב אלא שולט בהחלט על הכל, גם החשיכה שאמנם נקרעת מפנסים חזקים המציפים את המקום ובכל זאת מתגברת על הפרעת הפנסים ובקטיפתיות מרובה שומרת סוד לעצמה.
ובזה תם הפיוט ומתחיל העניין.
היום צלצל אלי עוזרו של הרב המכובד ואמר לי פסק דברו של הרב.
נכון הטיפול, צריך להוסיף זריקות אך הרופא לא הזכיר זאת, עכשיו מה עושים? כיצד אפשר להעיר לרופא? לשאול?
ומלבד זה הוסיף שלא נחמוק מהקרנות שהרב כינה אותן כקשות, וציווה במפורש שצריך יהיה לעבור למספר חודשים להתגורר בארץ. ביתנו כאן בגולה וכל עקירה ממנו גורמת לנו זעזוע נפש אדיר.

אמש עלתה בי מחשבה שכל זה לא בא אלא להוכיח לי כמה אני קשורה לבית, ובית באשר הוא, הוא במקום שהוא... לא שייך לארץ, וכל עזיבה ולו הזמנית ביותר מאיימת על ביטחון פנימי רעוע.
כל זה בא והזכיר לי ארעיות שהייה מתחת לשמים, והייתי מאד עצובה, והשמים נפלו עלי ובכו בי.
ונעשיתי קשה ומרירה ורבה עם סביבתי הקרובה, ואחר כך צער רב כבש אותי וביקשתי - סליחה.

אחר כך שמעתי הודעה מאת ההופמאופת שנדבר מחר.
האם באמת מחר הוא יום חדש כורך בתוכו טוב?

ובא בוקר, וההומאופת צלצל והמשכנו לעבוד על המקרה, ואמר שמקווה... אני נתליתי בכך כבזיז תקווה כבד.
שאפתי תקווה לתוכי, רוצה להאמין!