עמדת המתנה

חודשים על חודשים שהרגלתי עצמי להיות ממתינה, ואני שואלת עצמי שוב ושוב, איך החיים היו פעם?
אני כמעט לא יכולה להיזכר איך חיים כאשר לא ממתינים?

 ואולי...
אדם תמיד נמצא בעמדת המתנה.
מבראשית, לידתו של אדם כרוכה בהמתנה, כאשר ההמתנה ללידה עוברת בגנים לצאצא הממתין ואינו יודע - לחידלון...
והשאלה היחידה עד כמה האדם מחובר לאותה עמדת מודעות של 'חִכָּיוֹן' וכמה סבלנות יש לו, ויכולת לכרוך בכך מידה כזו או אחרת של סבלנות... והיתר ממילא אינו תלוי באדם, אלא בכל הסובב והמסובב.
זה המקום שבו אני נמצאת, פוחדת מתופעות הלוואי של הקסודקס, ובוודאי אומרת לעצמי שחבל לבזבז אנרגיה על פחדים לדברים שאינם קיימים. בכלל הפחדים, שיילכו לכל השדים, הם חברים בוגדניים.
טוב.
אני מחכה לטלפון מהרב, לידיעה שתחלץ אותי מהפחד, האם באמת יכול להיות דבר כזה?
או שהחרדות לא נמחקות אלא רק מתחלפות.