אני מסתבכת בכעסים

בימים אלו המון מילים רצות בי בתזזית ואימה, אני מסתבכת בכעסים אולי רציונלים ברמה מסוימת של למה? ועוד... אך בהחלט לא מתאימים לסביבה הקרובה.
אתמול קראתי דברי גבר שעבר ניתוח רדיקלי קשה המותיר את כל הגברא בפח.
אותו גבר מתלונן שאשתו לא אמפתית דיה, ומיד לקחתי את האשמה עלי, אני לא מכירה את האיש ואת באי ביתו ובוודאי לא את אשתו, את מה שהיה בעבר לפני שרדיקליות סחפה אותו לבאר.
אבל אני רוצה לומר שדבריו הדהדו במוחי זמן רב, זנחתי את כל ערמת הכעסים שהצטברה בי לאחרונה את כל המחשבות הקשות שהופיעו ולחצו כמו קול משני בתוכי המצהיר ומנסה לפתות אותי כל הזמן שגם לי יש חיים גם לי יש זכויות. ראיתי, הייתי במחוזות ההתנגדות וחזרתי. כן, חזרתי שוב להיות שיא המתיקות.
כן, אותי לא יאשימו בחוסר השתתפות במצב. אני אתמוך, אני אלטף, אני מוכנה הכל. הכל באמת, אין משהו שלא אעשה במצב הזה.
העניין הוא שלא תמיד יש לאדם שמולי סבלנות לעצותיי, כוח לשמוע את ה"חכמה" שאני קוראת בספרים, את הדיאטות... הפעלת הגוף... התרגילים להחזיר לסוגר עטרה ישנה למקומה.
אני צריכה להבין וכל אחד צריך להבין שעם כל טונה אמפתיה אני זה אני והוא זה הוא... הכי בעולם אדם צריך לעזור לעצמו, לחשוב על יכולת או חוסר יכולת לעזור לעצמו, ואולי בהיותי כה תומכת וכה נמצאת ברקע של הדברים אני בעצם מפריעה לו לעשות את עבודתו... עם עצמו, עם עצמו.
בעבודה שלו הוא אשף, שוקע בה, וכאן אני שואלת מדוע לא ייטיב גם כן לראות את שצריך לעשות עם עצמו?
גם בעניין זה יש בי ספק ביני לביני האם לשקוע בעבודה זה מיטיב? כן, היא משכיחה לדקות חרדות, משככת כאב הנפילה לבור ללא תחתית, אך גם ללא ספק בהחלט אינה מאפשרת לעשות שינוי כזה או אחר בחיי אדם שקיבל סטירה כה גדולה (כדברי חברתי היקרה...).