אי אפשר לרמות יותר, להתנער ממה שכל כך קשה לי, עלי להכריח עצמי לזכור את שאיני יכולה לשכוח.
הניתוח, לאחר הדיאגנוזה שהיכתה בנו כברק מפלח שמים כחולים, אני חוזרת לימים ההם לזמן הזה. היום בבית, הוא עובד, אני לא, אני מנסה לכתוב, יוצאות לי רק שורות יפות ללא תוכן אמיתי. אני מטייחת מחשבות, מנסה להיות שוכחת, אבל הימים ההם הלא רחוקים דוקרים כמחטים מונחות לאזור לב.
בתחתית המוח של שנינו כאן בבית, אנו שומעים הדים העולים מקירות לבנים - מילים שאמר הרופא כאן בארץ זרה: סרטן, סרטן, סרטן, אחוזים, כך וכך חיים, כך וכך לא חיים, צא למסע חפש לך מזל.
את המסע הזה, רדיפה אחר בריאות בורחת, פותח ניתוח, לאחר מכן השמים הם גבול. הקרנות, טיפול הורמנלי, דליפת שתן לאחר הניתוח, אימפוטנציה לאחר הניתוח, הכאבים, הבושה, תחושת גוף בוגד, המקבל מנת התעללות לא קטנה...
אני זוכרת את הזיון האחרון, אני זוכרת גם את הזיון לאחר הפגישה עם הרופא, בכינו. בכינו, על מה שהולך להסתיים, הרבה שנים של כניסות ויציאות, הרבה שנים של הרגל עם מין משעמם ומין מדליק, של הכל, של קבלה עצומה, גוף לגוף ומזדקנים בצוותא. הכל יגמר?
ברקע קול בראשי אומר כל הזמן: מה את מתעסקת עם עינוגים? על יקר-לי מאיימת סכנה חיים וזה מה שחשוב. להציל אותו, אנא אלוהים הצל אותו!
יום הניתוח, הילדים סביבי, בראשי אני רוצה להיות לבד, אך הם תומכים וטובים ואנחנו כמעט על סף צחוק מרוב פחד, קונים המון ממתקים בכדי להמתיק את המר... דוחפים הכל לפה ונחנקים, שותקים הרבה, שקט קשה וטוב של ביחד, אנחנו פוחדים.
תצא כבר מחדר הניתוח, חי וריק מסרטן, חי וריק מסרטן!
הזמן מאבד את הדקות שלו לטובת משהו איטי איטי, כל דקה מרגישה כימים ארוכים, כואבים, לוחצים, משא אבנים (אולי מכאן הדימוי של אבנים סוקלות אותי), לבסוף הוא יוצא. אני רואה אותו, מנשקת, זוכה לחיוך קטן מתוך כל החיבורים והצינורות, אחר כך יאמר לי שממש לא זוכר כלום.
הדיבור עילג, אני נדרכת. לא ניתחו לו שום מרכז דיבור, אני מרגיעה עצמי, זו ההרדמה, הרי את יודעת! מה אני יודעת? כלום חוץ מטונה פחדים שקשורים לכל תא בגופי, וצועקים בלי רשות, וכובלים אותי אליהם מהיום ועד?
למחרת קצת יותר טוב, הכאבים חברים, קצת יותר טוב, הכאבים חוזרים, קצת יותר טוב הקטטר כואב, קצת יותר טוב ויורד להתרחץ, אני נמלטת מהחדר לא יכולה לראות אותו בכאב.
האחות מכריחה אותי להיות ליד, 'את צריכה לדעת הכל...'. אני רואה את מי שהיה מקור עינוגיי בסד עינויים רציף ואכזר, אני בוכה את עצמי מתוכי, לילדים מחייכת הכל טוב, הכל טוב.
אחר כך יבואו ימים של החלמה, איטית, הפיפי דולף ואין בו שום גדולה מימים של עבר.
וכאן אנו עומדים היום, אין כאבים. ההתאוששות במהלך טוב, הפחדים - סרטן אלים במיוחד, עוד קצת נדע מה יהיה, אני מצווה בצעקה: תעשה תרגילים... זה יעזור לסוגר לסגור כשצריך!!!
מה יהיה?
אני כימים ימימה, לובשת "כביכול" ענקי, גם כועסת גם צוחקת, עושה תרגילים באופטימיות כוזבת, מכריחה עצמי לשחק בלהחליט להיות מחויכת, הבפנים האמיתי צורב.
בימים אלו אני נמלטת לאי מגע, הוא מלטף אני נעתרת ומיד בורחת, מציע הצעות אחרות, אני נמלטת, מלטפת אותו שם שם בעצב מוחלט, אין שם שמחה.
נקודת אפס ומכאן צריך לעלות, אבל מה עושים כאשר מאיים עלינו מדרון נוסף?
הניתוח, לאחר הדיאגנוזה שהיכתה בנו כברק מפלח שמים כחולים, אני חוזרת לימים ההם לזמן הזה. היום בבית, הוא עובד, אני לא, אני מנסה לכתוב, יוצאות לי רק שורות יפות ללא תוכן אמיתי. אני מטייחת מחשבות, מנסה להיות שוכחת, אבל הימים ההם הלא רחוקים דוקרים כמחטים מונחות לאזור לב.
בתחתית המוח של שנינו כאן בבית, אנו שומעים הדים העולים מקירות לבנים - מילים שאמר הרופא כאן בארץ זרה: סרטן, סרטן, סרטן, אחוזים, כך וכך חיים, כך וכך לא חיים, צא למסע חפש לך מזל.
את המסע הזה, רדיפה אחר בריאות בורחת, פותח ניתוח, לאחר מכן השמים הם גבול. הקרנות, טיפול הורמנלי, דליפת שתן לאחר הניתוח, אימפוטנציה לאחר הניתוח, הכאבים, הבושה, תחושת גוף בוגד, המקבל מנת התעללות לא קטנה...
אני זוכרת את הזיון האחרון, אני זוכרת גם את הזיון לאחר הפגישה עם הרופא, בכינו. בכינו, על מה שהולך להסתיים, הרבה שנים של כניסות ויציאות, הרבה שנים של הרגל עם מין משעמם ומין מדליק, של הכל, של קבלה עצומה, גוף לגוף ומזדקנים בצוותא. הכל יגמר?
ברקע קול בראשי אומר כל הזמן: מה את מתעסקת עם עינוגים? על יקר-לי מאיימת סכנה חיים וזה מה שחשוב. להציל אותו, אנא אלוהים הצל אותו!
יום הניתוח, הילדים סביבי, בראשי אני רוצה להיות לבד, אך הם תומכים וטובים ואנחנו כמעט על סף צחוק מרוב פחד, קונים המון ממתקים בכדי להמתיק את המר... דוחפים הכל לפה ונחנקים, שותקים הרבה, שקט קשה וטוב של ביחד, אנחנו פוחדים.
תצא כבר מחדר הניתוח, חי וריק מסרטן, חי וריק מסרטן!
הזמן מאבד את הדקות שלו לטובת משהו איטי איטי, כל דקה מרגישה כימים ארוכים, כואבים, לוחצים, משא אבנים (אולי מכאן הדימוי של אבנים סוקלות אותי), לבסוף הוא יוצא. אני רואה אותו, מנשקת, זוכה לחיוך קטן מתוך כל החיבורים והצינורות, אחר כך יאמר לי שממש לא זוכר כלום.
הדיבור עילג, אני נדרכת. לא ניתחו לו שום מרכז דיבור, אני מרגיעה עצמי, זו ההרדמה, הרי את יודעת! מה אני יודעת? כלום חוץ מטונה פחדים שקשורים לכל תא בגופי, וצועקים בלי רשות, וכובלים אותי אליהם מהיום ועד?
למחרת קצת יותר טוב, הכאבים חברים, קצת יותר טוב, הכאבים חוזרים, קצת יותר טוב הקטטר כואב, קצת יותר טוב ויורד להתרחץ, אני נמלטת מהחדר לא יכולה לראות אותו בכאב.
האחות מכריחה אותי להיות ליד, 'את צריכה לדעת הכל...'. אני רואה את מי שהיה מקור עינוגיי בסד עינויים רציף ואכזר, אני בוכה את עצמי מתוכי, לילדים מחייכת הכל טוב, הכל טוב.
אחר כך יבואו ימים של החלמה, איטית, הפיפי דולף ואין בו שום גדולה מימים של עבר.
וכאן אנו עומדים היום, אין כאבים. ההתאוששות במהלך טוב, הפחדים - סרטן אלים במיוחד, עוד קצת נדע מה יהיה, אני מצווה בצעקה: תעשה תרגילים... זה יעזור לסוגר לסגור כשצריך!!!
מה יהיה?
אני כימים ימימה, לובשת "כביכול" ענקי, גם כועסת גם צוחקת, עושה תרגילים באופטימיות כוזבת, מכריחה עצמי לשחק בלהחליט להיות מחויכת, הבפנים האמיתי צורב.
בימים אלו אני נמלטת לאי מגע, הוא מלטף אני נעתרת ומיד בורחת, מציע הצעות אחרות, אני נמלטת, מלטפת אותו שם שם בעצב מוחלט, אין שם שמחה.
נקודת אפס ומכאן צריך לעלות, אבל מה עושים כאשר מאיים עלינו מדרון נוסף?
זו הפעם הראשונה שחשפת את האירועים שהיו מתחילת התהליך. פתאום המילים העדינות שתיארת את חששותייך לבשו עור ושיער, ודמויות מהלכות כבסרט. מציירות את הצניחה לתהום אי הודאות וההתמודדות המאוד לא פשוטה.
השבמחקזהו אולי הפוסט שהיה לי הקל ביותר להזדהות עימו. התחושות בעקבות הקריאה אינן קלות.