הבוקר קמתי בתחושה שאני ככלב, אולי משום שהדבר הראשון שחשתי הבוקר הוא כלבי המתוק (הכי הכי בעולם) שליקק פני בשמחה של מתעורר ליום הנפלא ביותר בחייו כך הוא כל בוקר, (שיעור לחיים! חיים טובים).
קמתי ככלב בסוף ימיו, מעט מזיל, מעט רוצה עוד לא ברור, ומיד נסוג לתוך תסכול הישן המלווה את חייו מסיבה זו או אחרת... (השלכה נאה עשיתי לכלב שאינו יכול להגיב...)
כלב המרים רגלו הקדמית לבקשה אחרונה ומוריד, מילא זה לא, גם לא זה, תמונה ראשונה על מסך בוקר, כך קמתי, צללה התמונה לתוך מוח עייף מתעורר והעלתה מתוכו חיוך, עוד יום של טוב מצפה לי! (גם זו אמונה)
לימדתי עצמי להכתיב תחושות, יש אחוזי הצלחה לא מעטים.
בעת ההיא של גילוי ושטיחת הפרוגנוזה, ישבתי עם יקר-לי במשרדו של רופא שדיבר ודיבר רק אליו, אל יקר-לי, על תופעות, בנות לוואי ארורות, סליחה אסור לקלל, זה רעל... תופעות (שאם ירצה שמו יתברך יחלפו במהרה בימינו אמן!)
תלה הרופא כביסה על חוט מתארך בינו לבין יקר-לי, התנפנפו הכבסים ברוח ועליהם כתמי חוליים קשים הצפויים.
אני ישבתי שם! שקופה לרופא המכובד, לא אמר לי זה נופל גם עלייך, עלייך, עלייך, על ראשך, על נשמתך, חייך כרוכים בכך כמו חבל עשוי לפחות שניים.
ובעיקר תובנה נשגבה שמיום זה וזה תבוא אפלה על בור אפל בי, (אפלה אמיתית!).
אולי בעצם זה היה ברור ואני לא מספיק חכמה להבין דברים כל כך ברורים.
נכון להיום: יקר לי במצב הזדקקות ומפוחד (חברתי הטובה הגדירה...)
אני לא רוצה להיות נהנית ממצב התומכת, נזהרת לא לומר דברים של עצות, כה רבים המשיאים אותן, אוי...
נכון להיום אני בת לוויה כשצריך, עוסקת מאד בענייני, הסיטואציה כאן גרמה לי בעצם שאפנה לערוץ יצירה אקטיבי, צריך לברך על כך זו הזדמנות נפלאה לחיי הבוגרים.
יש אנשים שאין להם שום ידע בנתינת תמיכה ובהבנה לקורה, אפילו אנשי מקצוע שעיסוקם תמיכה... אולי יותר קל כשזה במסגרת עבודה וקשה כאשר זה אדם שבאמת אוהבים, הייתי מתה לדעת מי עוד במצב כזה? ומה אחרים עושים?
קמתי ככלב בסוף ימיו, מעט מזיל, מעט רוצה עוד לא ברור, ומיד נסוג לתוך תסכול הישן המלווה את חייו מסיבה זו או אחרת... (השלכה נאה עשיתי לכלב שאינו יכול להגיב...)
כלב המרים רגלו הקדמית לבקשה אחרונה ומוריד, מילא זה לא, גם לא זה, תמונה ראשונה על מסך בוקר, כך קמתי, צללה התמונה לתוך מוח עייף מתעורר והעלתה מתוכו חיוך, עוד יום של טוב מצפה לי! (גם זו אמונה)
לימדתי עצמי להכתיב תחושות, יש אחוזי הצלחה לא מעטים.
בעת ההיא של גילוי ושטיחת הפרוגנוזה, ישבתי עם יקר-לי במשרדו של רופא שדיבר ודיבר רק אליו, אל יקר-לי, על תופעות, בנות לוואי ארורות, סליחה אסור לקלל, זה רעל... תופעות (שאם ירצה שמו יתברך יחלפו במהרה בימינו אמן!)
תלה הרופא כביסה על חוט מתארך בינו לבין יקר-לי, התנפנפו הכבסים ברוח ועליהם כתמי חוליים קשים הצפויים.
אני ישבתי שם! שקופה לרופא המכובד, לא אמר לי זה נופל גם עלייך, עלייך, עלייך, על ראשך, על נשמתך, חייך כרוכים בכך כמו חבל עשוי לפחות שניים.
ובעיקר תובנה נשגבה שמיום זה וזה תבוא אפלה על בור אפל בי, (אפלה אמיתית!).
אולי בעצם זה היה ברור ואני לא מספיק חכמה להבין דברים כל כך ברורים.
נכון להיום: יקר לי במצב הזדקקות ומפוחד (חברתי הטובה הגדירה...)
אני לא רוצה להיות נהנית ממצב התומכת, נזהרת לא לומר דברים של עצות, כה רבים המשיאים אותן, אוי...
נכון להיום אני בת לוויה כשצריך, עוסקת מאד בענייני, הסיטואציה כאן גרמה לי בעצם שאפנה לערוץ יצירה אקטיבי, צריך לברך על כך זו הזדמנות נפלאה לחיי הבוגרים.
יש אנשים שאין להם שום ידע בנתינת תמיכה ובהבנה לקורה, אפילו אנשי מקצוע שעיסוקם תמיכה... אולי יותר קל כשזה במסגרת עבודה וקשה כאשר זה אדם שבאמת אוהבים, הייתי מתה לדעת מי עוד במצב כזה? ומה אחרים עושים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה