ללילה יש איכות מאיימת, בהיותו מתכסה שמיכה של כנות חותכת, ככל שהאפילה משתלטת הצללים מתחדדים, נעשים ברורים בזוויות דוקרות מחשבות.
הלילה, מילים פקדו אותי, זה הרגל מימים של הווה ועבר, המילים לא חנו בתוכי לא השאירו עקבות זוכרים, אך היכו בי כאבנים סוקלות.
אני יודעת שרציתי לחשוב איך לשנות את חיי, ומתבררת בי עובדה שאני כלואה במערך בלתי אפשרי של מחויבות אוהבת.
כמו כבלים מרצון ששמתי עלי ואני מתרפקת עליהם באהבה מרובה.
איך הכל מתגמד לנוכח מציאות שנעשית שתלטנית, אפילו הצורך ב-מין- כמו נמחה ונעלם, מפני החששות העכשוויים, אני חיה תחת מיסוך רגשות יצריים, אולי בגיל מסוים נכנעים מפסיקים להיאבק, מסתכלים על החיים כאל מתנה חד-פעמית טובה או פחות טובה ככל שתהיה, ללא מחשבות כיצד אחרת... תוהים על מאבק על בזבוז אנרגיה, זו מתנה בפני עצמה - תחושה של וויתור וקבלה.
קצת עצוב לומר שכך תמה מלחמה למימוש דימיונות ועולה ופורחת חרדה מפני דימיון, כיצד פנטזיה יכולה להיות משאת נפש ופחד בעת ובעונה אחת.
ולפתע מעבר לפינת זמן מגיח יום בו מתבטל המאבק וכל שיש נעשה מבורך והפחד היחיד שמא יגמר...
רק שלא יגמר!
יפה תאורו של הלילה כשמיכת כנות מחדדת ראייה, המציאות של הרגע, מכילה הרבה יותר מאשר אנחנו טורחים לראות,והינה, הזדמנות, לראות את היש כמתנה, לדעת שהוויתור לעיתים הוא שמעשיר את היש.
השבמחקכתוב כל כך יפה ונוח להזדהות.
תודה.