פוקדים אותי ימים משונים, מחד תזוזות טובות, חיבור לגוף של יקר-לי מקבל עוד ועוד מימד חיובי, היום הוא היה על מכונת הליכה, והסתכלתי בגוף שמתחיל להרוויח עצמו חזרה, ומאידך העתיד...
אני מסרבת לחשוב על עתיד, ההווה למרות היותו מושלג וקר מספק מאד, הגוף זונח את עלבונו, חוזר למצבו הקודם לפני שיד מנתח חמדה אותו ודחקה אותו לפינה בלתי אפשרית.
קשה לי לחשוב על החלמה מחד, ומאידך האם התאים האסורים עדיין מקננים ומתרבים (ח"וח= חס וחלילה)?
כך אני פותחת פה לחרדות, ובזה אני דוחקת אותן לאחור, מגיעים לי גם ימי שקט מוחלט מהול בשלווה.
על פני יקר-לי נרשמו הימים הקשים ואת הסימנים האלה אי אפשר למחוק או להסוות, קמטוטי קמטים נחפזו לשרטט קשיים סביב העיניים, גם המבט מוצף שרידי סבל, עדיין מחפש מוצא מן הסבך, מהרשת בה הוא נלכד.
אני רק מתבוננת מהצד, מתוך חוסר אונים ידוע, ונותר לי רק להתבונן ולאהוב.
מלאכים היו מלפני ומאחורי ומכל צדדיי, היו שליחי רצון טוב למעלה בחיי למטה.
(וגם במעבדה משם יצאו התשובות)!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה