אמא שלי התאלמנה כשהיתה בת 67, גם אבא שלי מת בגיל זה. בנושא זה אני חדלה, השכל שלי מתלבש על הרגש ומכה בו שיפסיק להרגיש, אני זוקפת ראש, מילים לא יפחידו אותי , אני יודעת מצוין כיצד להדביק חיוך מאוזן ועד אינסוף, שוכחת את כל העובדות המרות, לא נותנת להן לבלבל לי מציאות, יש לי מספיק חוויות בראש שאני ממציאה.
כלל ראשון לחיים טובים, לא לתת לעובדות לשנות את המציאות, לבלבל את השטח.
הדימיון עדיף, אותו אפשר לאלף לקחת אותו למדבר, להרים, לירח אפילו לאוורסט (יששששששש).
שם
שום בית חולים, רופאים, איזמלים לא יאיימו.
יש לאמן את המצב להיות כזיקית להחליף צבעים בהתאם לסכנות מתקרבות.
ללמוד להתעלם ממחשבות, לא לדעת לקרוא אותן ולא לכתוב אותן ולהגדיל חיוך מקדש שכחה, אני אסגוד לאי ידיעה, לריפיון דעת.
אני מסרבת להאמין בסוף עצוב, אין סופים רעים יש רק אנשים בוכים.
כלל ראשון לחיים טובים, לא לתת לעובדות לשנות את המציאות, לבלבל את השטח.
הדימיון עדיף, אותו אפשר לאלף לקחת אותו למדבר, להרים, לירח אפילו לאוורסט (יששששששש).
שם
שום בית חולים, רופאים, איזמלים לא יאיימו.
יש לאמן את המצב להיות כזיקית להחליף צבעים בהתאם לסכנות מתקרבות.
ללמוד להתעלם ממחשבות, לא לדעת לקרוא אותן ולא לכתוב אותן ולהגדיל חיוך מקדש שכחה, אני אסגוד לאי ידיעה, לריפיון דעת.
אני מסרבת להאמין בסוף עצוב, אין סופים רעים יש רק אנשים בוכים.
קראתי את הפוסטים והתחושה הראשונית שהיתה לי - "הנה כנות חותכת וחדה, הנה מישהי שהולכת לספר לי את התחושות האמיתיות בצורה הכי ישירה ישר לפנים...." התחושה הזו התחלפה ככל שקראתי בסוג של "למה היא כותבת כל כך פיוטי, כל כך מסביב? למה המילה פחד שרוקדת שם בכל שורה מופיעה רק פעם אחת בצורה גלויה? בלי העטיפות?"
השבמחקהייתי רוצה לקרוא יותר - יותר מפורט, יותר אישי, יותר על הדינמיקה איתו, יותר על הזחילה של הידיעה, של ההבנה, של הטיפולים, של ההתמודדות המעשית, של המחשבות וגם תיבולים פואטיים אבל בלי להתעלם מהעיקר...
אם לשפוך אז לשפוך. לא ככה?
קראתי את הפוסטים, ולאורכם, התרשמת מהכנות והאותנטיות שמתובלת בפיוטיות ורגישות שמדברות אלי מאד. כמי שמכירה את השטח, אמנם בתחום שונה, אוכל להעיד, שלחוות את ההתמודדות המעשית, הטיפולים, ההבנה, כמעט בלתי אפשרי בלי תבלינים של הומור ותבלינים של דמיון, ולא רק, אלא שכל המרבה הרי זה משובח, ו"קל" יותר, והמרכאות, משום שקל, זה לא.
השבמחקוהפחד....הפחד הוא כמו עלוקה שאי אפשר להיפטר ממנה, חוץ, מהתעלמות והדחקה. והדחקה, היא פטנט מעולה של הנפש בשעות מצוקה.
תודה ג'ודי !