בין מחלה ולידה

הרבה אני תוהה

לאחר תהיה ומחשבה הגעתי למסקנה שיש מקום כאן לערב את חיי האחרים במה שקורה לו.
בעיקר השפעת חיי הילדים על מצבי.
עם לא הרבה מחשבה, אני מגיעה למסקה שחיי נגנבו ממני, או שאני נתתי לחיים לחמוק מבין אצבעותיי בעודי שוהה אחוזת השתאות וחושבת מי אני האמיתי? מי אני המזוייף? מי אני שטיפחתי לי בצורה זו או אחרת כל חיי מבלי יכולת לפגוש את מה שיש באמת.
ילדים / בעל מביאים אותי למצב בריחה מתמדת ונוחות מסוימת מהתפחות וראיה נכונה של המציאות.
גם עכשיו.
אני מוסחת כליל, ע"י:

• מחלה
• לידה
• עליה
• חתונה שהיתה

בקיצור כל ילד מסיט אותי לכיוונו הוא בעודי מתמודדת עם פחדיי, כמו שופכים עלי עוד דלי של משהו... או מושכים בחוטים ושומטים אותי מבסיסי ואני לאט קמה, אך בינתיים קמה.
הגעתי למסקנה שאני מתגעגעת לבסיס של שיגרה.
לחלומות על מאהבים פורחים באוויר.
על נופים נשגבים מתרוממים.

אבל...
היום אני מצפה ללידה של תינוק לילדה אהובה, הורה יחידה, וקשה לי לחשוב על דברים אחרים. אפילו מבטלת הליכתי לבית חולים עימו מפני הצורך להיות איתה, כך שחלק מראשי נתון ל'מה קורה לו' שם תחת המכונות הגדולות, וחלק מליבי נתון לה, מתי? איך? ואני שם אהיה לידה מחזיקה ידה של ילדה בצירים.
האם אני יכולה למצוא דקה לומר לעצמי 'שימי לב לעצמך. גם את תהיי נתונה לסד של קושי גדול ומי יאחז בידך?'