צחוקים ותפילה

בימים אלו בזמן זה היתה יומולדת ליקר-לי. חגגנו-קנינו, חגגנו, לבסוף גילינו שמשהו חסר, משהו שאמנם לא היינו עושים רק פעם בשנה אלא מדי פעם ואפילו לא מעט בעשרות השנים של היחד.
אי אפשר לעשות אהבה לציון המסיבה והשמחה, ותמיד זו היתה סיבה למסיבה.
רחמנא ליצלן.
כאילו שאנחנו לא יודעים שכבר יותר מחודשיים ופחות מארבעה שאין...
הדרכים חסומות ולא בא אלי ולא מזדקף כלל וכלל.
ואני?
לאן אני באה?
ממש לא באה.
כלום
ערב אחד הייתי במסיבה. היו הרבה גברים התמקדתי במבוגרים, נו צעירים לא ממש מסתכלים עלי... ולא מצאתי ולו אחד שארצה. אני רוצה את הרעיון אבל לא את המעשה, אני רגילה לאחד המיוחד והיחיד ביותר.
היה גם מצחיק, דיברנו על האין, היה עצוב כי הרגשנו כמי ששוחט ירד עליו ועלי אֵבל.
אבל בעודי מבכה את כל העניין הנ"ל כאשר האיבר המדובר עומד במריו.. (בעצם לא נכון, הוא לא עומד)
עולה דאגה חמורה פי כמה וכמה, קשה.
בעוד ימים מספר הבדיקה, שתקבע מה קורה עם הממזר הסרטן, האם שלח אחיזה במחוזות אחרים, או שמצטנע ומתיירא להופיע ואנו רק נשמח כמי שניצח בחורמה חיל כיבוש נוראי.

אני תפילה,
גם אתם.