צריך לדייק -
התאור הקודם היה בעניין מריבה קשה שפרצה, הוא בעבודה שקוע ועוד. אני: צריך לנוח! ועוד כל מיני פחדים שצפו ועלו.
השאלה הגדולה היא: האם במצבנו עכשיו אני יכולה להרשות לעצמי לריב?
גם בימים של עבר אני לא יודעת איך רבים, מהי הטכניקה של מריבה מבלי לשקוע בתוך עצמי, לרחם על עצמי, להרגיש הכי צודקת בעולם ולנסות לכסות על כל בעבוע כעס בחיוך מעושה ומזויף.
כך אני מתנהלת.
היום אני מרגישה שהכל בזבוז זמן, אין זמן להעמיד פנים, לא שצריך כל הזמן ליפול אחד על צוואר השני בנישוק וחיבוק אבל אני מצפה למשהו מתייחס קצת יותר.
האם אני חושבת שמגיע לי יחס מועדף כי אני תומכת כל כך? גם על זה יש לי שיג ושיח עם עצמי, זו בחירה שלי בעצם זו התשובה האולטימטיבית, אך לא כל הזמן אני צדיקה... והוא הרשע.
קשה לי לקבל ממנו תשובות רוגזות, זה מעליב אותי. אני אומרת לעצמי "את בוחרת להיעלב", גם לו קשה ומפעם לפעם כאשר הוא מקיץ מעבודה רצופה ומהתמסרות אליה, אני בטוחה שחששות חודרים לתוכו ופחדים מציפים אותו, ובסך הכל הכל זה הוא לא אני, הוא החולה. לו מכאיבים כאשר מכאיבים.
אני צריכה לעשות בתוכי הפרדה ברורה, זה לא אנחנו הולכים לרופא זה הוא הולך ואני מלווה, אני מלווה כי אני בוחרת ללוות, לא כי אני עושה טובה.
כל כך הרבה בלאגן בתוכי.
ועל כל אלו מנצחות חרדות בסימפוניה חורקת צלילי בכי צורמים.
כן, רבנו, הלכתי לחדר אחר ושם ישנתי, וכל הזמן הציקה לי מחשבה, צריך להיות לידו כל הזמן, הגוף החם הזה שאני נדבקת אליו בלילה, אני צריכה להרגישו כמה שיותר.
בבוקר זחלתי חזרה למיטה, ונדבקתי אליו גם הוא אלי, גם בלי מין ממשי, יש משהו מאד אינטימי במגע ידיים שתי וערב.
התאור הקודם היה בעניין מריבה קשה שפרצה, הוא בעבודה שקוע ועוד. אני: צריך לנוח! ועוד כל מיני פחדים שצפו ועלו.
השאלה הגדולה היא: האם במצבנו עכשיו אני יכולה להרשות לעצמי לריב?
גם בימים של עבר אני לא יודעת איך רבים, מהי הטכניקה של מריבה מבלי לשקוע בתוך עצמי, לרחם על עצמי, להרגיש הכי צודקת בעולם ולנסות לכסות על כל בעבוע כעס בחיוך מעושה ומזויף.
כך אני מתנהלת.
היום אני מרגישה שהכל בזבוז זמן, אין זמן להעמיד פנים, לא שצריך כל הזמן ליפול אחד על צוואר השני בנישוק וחיבוק אבל אני מצפה למשהו מתייחס קצת יותר.
האם אני חושבת שמגיע לי יחס מועדף כי אני תומכת כל כך? גם על זה יש לי שיג ושיח עם עצמי, זו בחירה שלי בעצם זו התשובה האולטימטיבית, אך לא כל הזמן אני צדיקה... והוא הרשע.
קשה לי לקבל ממנו תשובות רוגזות, זה מעליב אותי. אני אומרת לעצמי "את בוחרת להיעלב", גם לו קשה ומפעם לפעם כאשר הוא מקיץ מעבודה רצופה ומהתמסרות אליה, אני בטוחה שחששות חודרים לתוכו ופחדים מציפים אותו, ובסך הכל הכל זה הוא לא אני, הוא החולה. לו מכאיבים כאשר מכאיבים.
אני צריכה לעשות בתוכי הפרדה ברורה, זה לא אנחנו הולכים לרופא זה הוא הולך ואני מלווה, אני מלווה כי אני בוחרת ללוות, לא כי אני עושה טובה.
כל כך הרבה בלאגן בתוכי.
ועל כל אלו מנצחות חרדות בסימפוניה חורקת צלילי בכי צורמים.
כן, רבנו, הלכתי לחדר אחר ושם ישנתי, וכל הזמן הציקה לי מחשבה, צריך להיות לידו כל הזמן, הגוף החם הזה שאני נדבקת אליו בלילה, אני צריכה להרגישו כמה שיותר.
בבוקר זחלתי חזרה למיטה, ונדבקתי אליו גם הוא אלי, גם בלי מין ממשי, יש משהו מאד אינטימי במגע ידיים שתי וערב.
קל לי להזדהות עם הדברים שאת כותבת, אני מכירה את התסכול הזה, את המצב, בו אנחנו מוכנים לעשות כל מה שביכולתינו למען ייטב המצב עבור מי שכל כך יקר לנו, אבל, נשארים תלויים בשיתוף הפעולה שלו שלא תמיד בא ומגיב על כוונותינו ולא רק זה, אלא אנחנו, הכל כך רוצים להיות שם בשבילו, נהיים מפעם לפעם, בתפקיד שק האגרוף של סבלו...
השבמחקטוב שיש גם רגעי רוך וקירבה, ובתוך כל המהומה המתרחשת, הם חסד מבורך....