שלח לי מרפא לראש מתפוצץ ממחשבות של כאב

הלכתי היום למסיבה במקום עבודתו של יקר-לי, כולם דרשו בשלומו ושאלו על הניתוח איך היה וכו'.
ובאמת האנשים השואלים ומתעניינים כביכול האם באמת רוצים להקשיב?
ממש לא רצו לדעת מה עובר עלי.

השאלה נשאלת וממשיכים את המשפט בסיפור, לא משאירים מרווח ולו הקטן ביותר, בכדי שלפתע לא אומר משהו הקשה לנשיאה ולתחושה. וכמובן להכלה.

כן כן, הכל בסדר נכון? ומה יש לי לומר? כן בוודאי הכל טוב..

לוקח לי זמן להבין שאנשים "מחפפים" בתחושות שלהם. שאנשים לא מתכוונים למה שפיהם חושף, שלא רוצים לדעת, שמצוקות הן דבר אישי ביותר, הנשאר סגור בארבע אמות של ראש ה'סובל', ורעייתו לצורך העניין.

אין חשיבות למילים הן ריקות.
שלח לי מרפא לראש מפוצץ ממחשבות של כאב.

בבית, חזרתי שוב לנג'ז בעניין האוכל וניתקלתי בקיר מאובן של סירוב. ובכלל למה אני היא זו שצריכה לחפש כל הזמן ניסים מרפאים, אם אתה רוצה להתרפא, חפש לך צרי וארוכה, לא דרכי תבוא הישועה, היא יכולה לבוא רק דרך המוח שלך שאם הוא יסכים באיזו צורה לשנות ממנהג הימים שיש לו ולהיכנס למשטר אחר ולפזה מדיטטיבית שיכולה להיות ראשית גאולה, אך לא אני היא זו המחפשת תרופה.

ועכשיו אני נתפסת כמו זו הנמצאת כשוטר וחוצצת בינו לבין חיים טובים ללא ייסורי מצפון על חלב ולחם לבן.